הרוח שומרת על החומר ורוח כבירה ואיתנה יכולה להתקיים עם מעט חומר גשמי. ואלו ההפך מכך אינו יכול לשרוד ונועד לחידלון. האמירה היא "בת-אלמוות" לאורך כל ההיסטוריה של הקיום האנושי ומתקיימת בחיי אדם ומדינה כאחד.
הוכחות רבות לכך, אבל מספיק לשהות במחיצת עלילת הספר "גוני שב משדה הקרב" כדי להבין זאת לאשורו.
סקלת הקיום נעה מקצה של חיים עם ערכים לבין הקצה הנגדי של חיים עם חומר או במילים אחרות "סגידה לעגל הזהב". בכל דור ודור "עגל הזהב" קיים, אך לא בכל דור ודור קיימים ערכים שהם המזון לטיפוח והעצמת הנפש.
ראינו זאת כאשר ישבנו במצרים העתיקה וחשבנו בעיקר על "סיר הבשר", ראינו זאת במדבר כאשר העם סגד לעגל הזהב ולא לרוח שירדה מההר, ראינו זאת בעת שמעצמות שלטו בארץ: מבבל ועד רומא שרוב העם תמך ב"מתייוונים" ולא ברוח החרות, ראינו זאת באירופה לאורך מאות שנים שהשיא הגיע ערב מלחמת העולם השנייה שרוב היהודים הלכו בעקבות החומר, בעקבות העכשווי ולא חיזקו את הקולות בציבור שקראו לשמור על הרוח,הערכים היהודים ולהקדים "תרופה למכה".
מדינה חייבת לספק לאזרחיה ביטחון אישי וקיומי מחד ומאידך גיסא מדינה אינה גוף אמורפי, מדינה מורכבת מסך אזרחיה ומכך שהאזרחים צריכים לתת למדינה את הכוחות הנפשיים לתת בידיהם את החומרים הנכונים כדי שיהיה להם ביטחון ויכולת קיום. זה דומה לשאלה מה קדם למה "הביצה או התרנגולת".
אם מנסים לרצות את האזרחים בחומר אין לזה סוף ואין יכולת למדינה לעמוד בכך מפני שהאזרח רק ייקח וייקח וייקח ומאחר שהמשאבים מוגבלים הדבר יגמר בשחיתות, הרס וחידלון. ואילו חינוך לערכים שמתחיל מהאדם עצמו, מהבית ומשפיע על המדינה כולה ונותן בידי כל אחד "אבני חן" השוות יותר מכל חומריות וגשמיות ומחזק את הפרט ואת המדינה.
לשם כך צריך לנטוש את "עגל הזהב" לעזוב את החומר לטובת הרוח לטובת הקיום אם חפצי חיים אנו.
העם היהודי עמד תמיד בפני סכנת קיום (מסיבות שהם נושא למסה נוספת על שינאה, אנטישמיות ואנטי ציונות), אנחנו גם היום עומדים בפני סכנה קיומית. השלום יבוא אך לא עכשיו גם אם נצעק כל היום "שלום עכשיו", השלום יבוא בעוד זמן רב, כאשר גם הערבים יתייאשו מאופציית המלחמה ועד אז עלינו להיות חזקים ונכונים למלחמה, כפי שנאמר "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". השלום יגיע שכולנו נכין את עצמנו לכל מצב או עימות ללא חשש אלא אמונה בדרכנו.
אוסקר וויילד אמר "השלמות האמיתית של האדם אינה טמונה במה שיש לו - אלא במה שהינו " .
במה שיש לו=חומר, במה שהינו=רוחו. לא מאוחר אף פעם לשנות כיוון, למרות שהמשיכה להנאות הרגע הם החולשה האנושית של כולנו עלינו לאחוז בהם פחות ולפנות לערכים לאמונות ליהדות (לא חייבים הדתית) מפני שהיהדות מבוססת על ערכים ובתקופת המקרא ומישנה ותלמוד למלחמה הלכו בראש המחנה המאמינים) לפנות לשפה אמיתית ונכונה ולא למציאות וירטואלית של "כאילו" שהינה חלק מהרצון ל"סיפוק מידי" בכל, דבר שמאפיין עוללים ולא אנשים בוגרים, להתרחק ככל שניתן מהאדם האינדוידואלי האגואיסט ולטפח את המושג אנחנו, נתינה,אכפתיות ואמפטיה. לעודד את המתגייסים להגן על המולדת על הקיום ולגנות בפול את המשתמטים, לשנות את סמלי הסטאטוס שלנו בהתאם, להפסיק לבהות במסך הטמטום ולבצע פעולות של פיתוח חשיבה ועל ידי כך להגדיל ולחזק את המשאב היחידי שיש לנו במדינת ישראל המוח האנושי, איכות האנשים.
אפשר להמשיך וכתוב על כך רבות ולהביא נימוקים וחיזוקים לדברים, אולי אין טעם מפני שכמו שאמרתי בהיסטוריה שלנו יש יותר תוצאות לכך שהציבור מעדיף את "עגל הזהב" ולא לומד מהתוצאות מאשר ההפך. אבל בכל זאת הדברים צריכים להיאמר כדי לנסות ולמנוע את החידלון.
הוכחות רבות לכך, אבל מספיק לשהות במחיצת עלילת הספר "גוני שב משדה הקרב" כדי להבין זאת לאשורו.
סקלת הקיום נעה מקצה של חיים עם ערכים לבין הקצה הנגדי של חיים עם חומר או במילים אחרות "סגידה לעגל הזהב". בכל דור ודור "עגל הזהב" קיים, אך לא בכל דור ודור קיימים ערכים שהם המזון לטיפוח והעצמת הנפש.
ראינו זאת כאשר ישבנו במצרים העתיקה וחשבנו בעיקר על "סיר הבשר", ראינו זאת במדבר כאשר העם סגד לעגל הזהב ולא לרוח שירדה מההר, ראינו זאת בעת שמעצמות שלטו בארץ: מבבל ועד רומא שרוב העם תמך ב"מתייוונים" ולא ברוח החרות, ראינו זאת באירופה לאורך מאות שנים שהשיא הגיע ערב מלחמת העולם השנייה שרוב היהודים הלכו בעקבות החומר, בעקבות העכשווי ולא חיזקו את הקולות בציבור שקראו לשמור על הרוח,הערכים היהודים ולהקדים "תרופה למכה".
מדינה חייבת לספק לאזרחיה ביטחון אישי וקיומי מחד ומאידך גיסא מדינה אינה גוף אמורפי, מדינה מורכבת מסך אזרחיה ומכך שהאזרחים צריכים לתת למדינה את הכוחות הנפשיים לתת בידיהם את החומרים הנכונים כדי שיהיה להם ביטחון ויכולת קיום. זה דומה לשאלה מה קדם למה "הביצה או התרנגולת".
אם מנסים לרצות את האזרחים בחומר אין לזה סוף ואין יכולת למדינה לעמוד בכך מפני שהאזרח רק ייקח וייקח וייקח ומאחר שהמשאבים מוגבלים הדבר יגמר בשחיתות, הרס וחידלון. ואילו חינוך לערכים שמתחיל מהאדם עצמו, מהבית ומשפיע על המדינה כולה ונותן בידי כל אחד "אבני חן" השוות יותר מכל חומריות וגשמיות ומחזק את הפרט ואת המדינה.
לשם כך צריך לנטוש את "עגל הזהב" לעזוב את החומר לטובת הרוח לטובת הקיום אם חפצי חיים אנו.
העם היהודי עמד תמיד בפני סכנת קיום (מסיבות שהם נושא למסה נוספת על שינאה, אנטישמיות ואנטי ציונות), אנחנו גם היום עומדים בפני סכנה קיומית. השלום יבוא אך לא עכשיו גם אם נצעק כל היום "שלום עכשיו", השלום יבוא בעוד זמן רב, כאשר גם הערבים יתייאשו מאופציית המלחמה ועד אז עלינו להיות חזקים ונכונים למלחמה, כפי שנאמר "הרוצה בשלום ייכון למלחמה". השלום יגיע שכולנו נכין את עצמנו לכל מצב או עימות ללא חשש אלא אמונה בדרכנו.
אוסקר וויילד אמר "השלמות האמיתית של האדם אינה טמונה במה שיש לו - אלא במה שהינו " .
במה שיש לו=חומר, במה שהינו=רוחו. לא מאוחר אף פעם לשנות כיוון, למרות שהמשיכה להנאות הרגע הם החולשה האנושית של כולנו עלינו לאחוז בהם פחות ולפנות לערכים לאמונות ליהדות (לא חייבים הדתית) מפני שהיהדות מבוססת על ערכים ובתקופת המקרא ומישנה ותלמוד למלחמה הלכו בראש המחנה המאמינים) לפנות לשפה אמיתית ונכונה ולא למציאות וירטואלית של "כאילו" שהינה חלק מהרצון ל"סיפוק מידי" בכל, דבר שמאפיין עוללים ולא אנשים בוגרים, להתרחק ככל שניתן מהאדם האינדוידואלי האגואיסט ולטפח את המושג אנחנו, נתינה,אכפתיות ואמפטיה. לעודד את המתגייסים להגן על המולדת על הקיום ולגנות בפול את המשתמטים, לשנות את סמלי הסטאטוס שלנו בהתאם, להפסיק לבהות במסך הטמטום ולבצע פעולות של פיתוח חשיבה ועל ידי כך להגדיל ולחזק את המשאב היחידי שיש לנו במדינת ישראל המוח האנושי, איכות האנשים.
אפשר להמשיך וכתוב על כך רבות ולהביא נימוקים וחיזוקים לדברים, אולי אין טעם מפני שכמו שאמרתי בהיסטוריה שלנו יש יותר תוצאות לכך שהציבור מעדיף את "עגל הזהב" ולא לומד מהתוצאות מאשר ההפך. אבל בכל זאת הדברים צריכים להיאמר כדי לנסות ולמנוע את החידלון.
אייל קורן, כיום מנכ"ל חברת טכנו ראלקו ובעבר איש חינוך ובטחון.